מוחמד עבדאלקאדר ושות' בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות בעמ

החלטה

המבקשים, בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: "הבנק") ועו"ד פיני יניב, כונס הנכסים על נכסים מסוימים של המשיבה בתיק הוצל"פ 2607897063 (להלן בהתאמה: "כונס הנכסים" ו-"תיק ההוצל"פ") הגישו "בקשה לעיכוב התביעה עד להסדרת תשלום הוצאות מטעם התובעת", במסגרתה התבקש בית המשפט להורות בהתאם לתקנה 155 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א") ומכוח פסק דינה של כב' השופטת שושנה אלמגור בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 17/05/12 (להלן: "פסק הדין") ועל פי כל דין כדלקמן:

(1)כי מזכירות בית המשפט לא תקבל את התביעה שבכותרת וכל הליך במסגרתה עד לתשלום הוצאות בסך 70,000 ₪ (בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כדין) שנפסקו לחובת המשיבה, מוחמד עבדאלקאדר ושות' בע"מ (להלן: "המשיבה") ובעל השליטה בה מר מוחמד עבדאלקאדר לזכות המבקשים, ואשר נקבע לגביהן בפסק הדין, כי תשלומן הינו תנאי להגשתה של התביעה.

(2) כי כתב ההגנה (או כל בקשה מקדמית מתאימה) יוגשו 30 יום לאחר שהתביעה תקובל, דהיינו, 30 ימים לאחר תשלום ההוצאות שנקבעו בפסק הדין.

(3) ליתן כל סעד צודק וראוי בנסיבות העניין על פי שיקול דעת בית המשפט הנכבד.

(4)לחייב את המשיבה בהוצאות הגשת בקשה זו ובשכר טרחת עורכי דין, תוך מתן משקל לעובדה שהמשיבה הסתירה מבית המשפט הנכבד את קיומו של פסק דין האוסר עליה להגיש את התביעה עד לתשלום ההוצאות הנ"ל.

רקע כללי:

ביום 4.9.2006 פתח הבנק תיק הוצאה לפועל כנגד המשיבה בגין חובה לו. עוד באותו היום מונה כונס הנכסים על זכויות מסוימות של המשיבה אשר שועבדו לבנק. במהלך השנתיים הראשונות שלאחר מינוי כונס הנכסים, פתחה המשיבה בהליכים משפטיים רבים נגד הבנק וכונס הנכסים, בניסיון לעכב את הוצאתו לפועל של צו כינוס הנכסים ואת מימוש הנכסים עליהם התמנה כונס הנכסים, אולם המשיבה לא זכתה באף אחד מההליכים הנ"ל.

ביום 17.3.2009 נחתם בין המשיבה לבין הבנק וכונס הנכסים הסכם פשרה (להלן: "הסכם פשרה"). בפסק דין מיום 1.4.2009 אישר בית המשפט המחוזי בנצרת את הסכם הפשרה (ת.א. 502/07) ובהחלטה מיום 16.4.2009 אישר רשם ההוצאה לפועל בהרצליה את הסכם הפשרה.

לטענת המבקשים, המשיבה הפרה את הסכם הפשרה הפרות יסודיות רבות וממושכות, ובין היתר, פיגרה בתשלומי הריבית הרבעוניים, לא עמדה ביעדים הרבעוניים והשנתיים שנקבעו בהסכם הפשרה ועוד. בנוסף עלו חשדות כבדים, כי המשיבה מכרה נכסים המשועבדים לבנק שלא בהתאם לקבוע בהסכם הפשרה ולא הפקידה את מלוא התמורה בגינם בחשבון החוב לפירעון. לפיכך, לאחר שהמשיבה לא תיקנה את ההפרות הנ"ל, אף שניתנו לה הזדמנויות רבות לעשות כן, הודיעו כונס הנכסים והבנק למשיבה על ביטול הסכם הפשרה, וביום 21.6.2011 הודיע כונס הנכסים לרשם ההוצאה לפועל בהרצליה על ביטול הסכם הפשרה וחידוש ההליכים בתיק ההוצל"פ.

המבקשים טענו כי אף שבמסגרת הסכם הפשרה הצהירה המשיבה, כי אם תפר את הסכם הפשרה הבנק יהיה רשאי להודיע על כך לרשם ההוצאה לפועל ולהמשיך במימוש הנכסים המשועבדים באמצעות כונס הנכסים, ועל אף שהמשיבה הצהירה כי תהיה מנועה מלהתנגד לבקשה ו/או הודעה כאמור, פתחה המשיבה בהליכים שונים על מנת לעכב ולדחות את חידוש הליכי ההוצל"פ. המשיבה הגישה לרשם ההוצאה לפועל בהרצליה "התנגדות" להודעת כונס הנכסים בדבר חידוש הליכי ההוצל"פ. התנגדותה נדחתה על ידי רשם ההוצל"פ בהחלטה מיום 04/11/11, אשר אישר את הודעת כונס הנכסים וקבע, בין היתר, כי "... הרי שאם סבורה החייבת כי ההודעה ניתנה שלא כדין וכי עצם מתן ההודעה עצמו מהווה הפרה של ההסכם בין הצדדים, שומה היה עליה לפנות לבית המשפט המוסמך בהליך המתאים, וכל עוד לא התקבלה החלטה אחרת, מבית המשפט המוסמך רשאי הזוכה להמשיך בהליכים". המשיבה הגישה רע"צ על החלטת רשם ההוצל"פ, אשר עומד ותלוי בבית המשפט השלום בהרצליה (רע"צ 35403-11-11) (להלן: "הרע"צ").

ביום 27.12.2011, פחות מחודשיים לאחר הגשת הרע"צ, הוגשה על ידי המשיבה יחד עם מנהלה, מר מוחמד עבדאלקאדר, שהינו גם בעל השליטה בה, לבית המשפט המחוזי בתל אביב, תביעה, אותה הגדירו כ"תביעה לאכיפת הסכם", ובה עתרו לאכיפתו של הסכם הפשרה (ת"א 49620-12-11) (להלן: "התביעה בבית המשפט המחוזי בתל אביב" ו/או "התביעה שנמחקה"). במסגרת התביעה ביקשו המשיבה ובעל השליטה בה לקבל צווים הצהרתיים וצווי עשה שעניינם אכיפתו של הסכם הפשרה. בד בבד עם הגשת התביעה הגישה המשיבה בקשה דחופה לסעדים זמניים (במעמד צד אחד) (להלן: "בקשה לסעדים זמניים"), בגדרה התבקש בית המשפט המחוזי בת"א ליתן צו מניעה זמני האוסר על המבקשים ו/או מי מטעמם לבצע כל פעולה בקשר למימוש הנכסים המשועבדים לטובת הבנק וזאת עד להכרעה בתביעה. כמו כן, התבקש בית המשפט המחוזי בת"א ליתן צו מניעה ארעי במעמד צד אחד האוסר על המבקשים ו/או מי מטעמם לבצע כל פעולה כאמור, וזאת עד להכרעה בבקשה לסעדים זמניים ולהורות על עיכוב ביצוע כל הליכי הוצאה לפועל בתיק ההוצל"פ עד להכרעה של בית המשפט וכן ליתן סעד ארעי במעמד צד אחד בלבד, של עיכוב ביצוע כל הליכי ההוצל"פ כאמור.

בו ביום נתן בית המשפט המחוזי בת"א צו ארעי במעמד צד אחד אשר הותנה בהפקדת ערבות בנקאית צמודה בסך 2,000,000 ₪. המבקשים הגיבו לבקשה וביום 04/01/12 התקיים דיון במעמד הצדדים, בו נחקרו המצהירים מטעם שני הצדדים, שבסיומו ביטל בית המשפט את הצו הארעי שניתן וקבע כי ההחלטה בבקשה למתן צו מניעה זמני תינתן לאחר שהצדדים יגישו סיכומים. בטרם הגשת הסיכומים, ביקשה המשיבה למחוק את תביעתה כליל ואילו המבקשים התנגדו לבקשה. בפסק דינה מיום 17.5.2012 קבעה כב' השופטת אלמגור כי "יש בהתנהגות המבקשים משום שימוש לרעה בהליכי משפט". כב' השופטת אלמגור הורתה על מחיקת התביעה ועל דחיית הבקשה לסעדים זמניים, ובד בבד השיתה על המשיבה הוצאות בסך כולל של 70,000 ₪ (להלן: "ההוצאות") וקבעה כי בהתאם לתקנה 155 לתקסד"א לא תתקבל תביעה חדשה בשל אותה עילה או בשל עילה דומה לה לפני שהמשיבה תשלם את סכום ההוצאות.

ביום 08/08/12 הגישו המבקשים את התביעה למתן פסק דין הצהרתי נשוא הבקשה שבפניי, במסגרתה התבקש בית המשפט לאכוף את הסכם הפשרה ובכלל זה להפעיל את הוראות סעיף 4 (סיפא) שלו וכן להיעתר לרשימת סעדים נוספים המהווים תוצאה אופרטיבית של הפעלתו.

נימוקי הבקשה:

המבקשים טענו כי התחכמות המשיבה לפסק הדין והגשת תביעה חדשה תוך הסתרת פסק הדין מפני בית המשפט הינה ניסיון פסול להתחמק מתשלום ההוצאות המגיע להם ובניגוד גמור לפסק הדין. לטענתם, הם פנו ביום 21.5.2012 למשיבה בדרישה לתשלום ההוצאות הפסוקות על פי פסק הדין, אך הן טרם שולמו להם.

המבקשים טענו כי הגשת התביעה החדשה הינה דוגמא מובהקת לכך שהמשיבה ממשיכה לעשות שימוש לרעה בהליכי משפט. המשיבה הצהירה בבקשתה למחיקת התביעה, כי בדעתה לדבוק בהליך הרע'צ המתנהל בבית המשפט השלום בהרצליה, הצהרה לה האמין בית המשפט המחוזי בת"א ובגינה נעתר לבקשתה למחיקת התביעה לאכיפת הסכם הפשרה בכפוף לתשלום הוצאות, ואין ספק שבית המשפט המחוזי בת"א לא היה נעתר לבקשתה לו הייתה מצהירה מראש כי הינה מתעתדת להגיש תביעה חדשה בגין אותה עילה או עילה דומה לה זמן קצר לאחר מכן לבית משפט זה.

המבקשים טענו כי התביעה החדשה הוגשה בשל אותה עילה או בשל עילה דומה לתביעה שנמחקה וגם הסעד המבוקש בתביעה החדשה זהה דה פקטו לסעד המבוקש בתביעה שנמחקה, וזאת מבלי ששולמו להם ההוצאות על פי פסק הדין. לטענתם, הלכה למעשה, בשתי התביעות עומדת להכרעה אותה עילה והיא דרישתה של המשיבה לאכוף את הסכם הפשרה ולהורות להם לפעול על פי הוראותיו. בתביעה שנמחקה נדרש בית המשפט המחוזי בת''א להכריע בעניין גופו, דהיינו - האם הופר הסכם הפשרה על ידי המשיבה באופן שהצדיק את ביטולו, וגם בתביעה החדשה לא ניתן יהיה להכריע מבלי לדון באותה שאלה ממש שעמדה לדיון בתביעה שנמחקה. לפיכך, לטענתם, יש לעכב את קבלת התביעה החדשה ואת כל המועדים שייקבעו בה עד לתשלום ההוצאות.

המבקשים טענו כי אין בהגשת בקשה זו, שהיא מקדמית שבמקדמית, כדי למצות את טענות הסף שלהם, אשר שעתן תגיע רק לאחר ביטול עיכוב קבלת התביעה לרישום, דהיינו לאחר שישולמו ההוצאות. כמו כן, לטענתם, אין בהגשת הבקשה משום ויתור מטעמם על תניית השיפוט על פי הסכם הפשרה, המעניקה לבית המשפט המוסמך בתל אביב את סמכות השיפוט הייחודית והבלעדית בכל הקשור להסכם הפשרה וטענו כי הם שומרים על כל זכויותיהם בהקשר זה.

טענות המשיבה: